מתוך דבריי בכנס קרן יעל למחנכים השבוע:
כשמחנך יהודי צריך לדבר בפני קהל, הדבר הראשון שהוא עושה הוא לברר מהי פרשת השבוע ומה יש לה להציע.
פרשת בשלח ושירת הים, הפטרת בשלח ושירת דבורה – שילוב של דרמות היסטוריות מכוננות ופסגות השפה העברית.
“אָשִׁירָה לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם…”
״מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים, מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא, נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם…”
לדאבוני, בשנת המלחמה האחרונה הגעתי לא אחת אל בתי עלמין ולקחתי חלק בליווי מיטב בחורינו הצעירים בדרכם האחרונה – לוחמים וקצינים שחרפו נפשם במאבק על תקומת ישראל. ובמעמד הנורא והנשגב הזה חזרו תמיד מילותיו של משורר תהילים:
**“כִּֽי־הִנֵּ֣ה א֭וֹיְבֶיךָ יֶהֱמָי֑וּן,
וּ֝מְשַׂנְאֶ֗יךָ נָ֣שְׂאוּ רֹֽאשׁ…
אָמְר֗וּ לְ֭כוּ וְנַכְחִידֵ֣ם מִגּ֑וֹי,
וְלֹֽא־יִזָּכֵ֖ר שֵֽׁם־יִשְׂרָאֵ֣ל עֽוֹד׃
…
אׇהֳלֵ֣י אֱ֭דוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִ֗ים…
פְּ֝לֶ֗שֶׁת עִם־יֹ֥שְׁבֵי צֽוֹר׃
…
עֲשֵֽׂה־לָהֶ֥ם כְּמִדְיָ֑ן,
כְּֽסִיסְרָ֥א כְ֝יָבִ֗ין בְּנַ֣חַל קִישֽׁוֹן…
כְּאֵ֥שׁ תִּבְעַר־יָ֑עַר
וּ֝כְלֶהָבָ֗ה תְּלַהֵ֥ט הָרִֽים׃
…”**
כמה שהמילים האלה רלוונטיות.
אפילו הגיאוגרפיה מדויקת:
״פלשת עם יושבי צור” – ארץ הפלשתים ברצועת עזה וצור שבדרום לבנון.
גם תכלית המלחמה במובנה העמוק לא השתנתה: האמונה כי העולם הזה טוב ביסודו, כי יש בורא לעולם ומשכך יש מציאות מוסרית המניעה אותו – יש טוב ויש רע, ויש לנו את החירות לבחור את דרכנו.
ועם החירות מגיעה האחריות: אחריות אישית, אחריות הורית, ואחריות קהילתית-חינוכית.
“רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַטּ֑וֹב, וְאֶת־הַמָּ֖וֶת וְאֶת־הָרָֽע׃
… וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ”
זו תמצית המלחמה שלנו – הבחירה בטוב, הבחירה בחיים, מול העמלק של דורנו – חמאס ואידיאולוגיית הרצח שלו, המחנכת את בניו מינקות לשנאת החיים ואהבת המוות.
בסיום הפרשה שלנו מופיע הקרב הראשון של עם ישראל בעמלק.
הקרב הזה מגיע מיד לאחר משבר קשה – העם מגיע לרפידים, אזור יבש ללא מים, ומתוך הקושי והצמא עולה זעקת העם.
ואז, ברגע של משבר ואובדן אמונה מגיע עמלק:
״וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃
וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל,
וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃”
המלחמה בעמלק היא מלחמה רוחנית.
בכל רגע שבו ידי משה נחלשות והמטה מורד מטה – עמלק גובר. ובכל רגע שידי משה נותרים איתנים ומורמים כלפי מעלה – ישראל גובר.
כמו שמסכם ספר דברים את הקרב:
“זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃
אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ...
וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ, וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים.”
עמלק מבטא את אובדן האמונה.
אובדן האמונה מגיע בשעות דחק ובשעות משבר.
אמון ואמונה אינם נמדדים כשהכול עובד לפי התוכנית. אמון ואמונה נבחנים דווקא כשאנחנו עייפים ויגעים, כאשר הדרך אינה ברורה.
והדבר נכון לכל אדם, אך מעל לכל – למחנכים ולמנהיגים.
כי כשמשה בראש הגבעה מאבד אמונה – עם ישראל כולו מושפע מכך. וכך צריך לראות את עצמו כל מחנך בישראל – כמשה בגבעה.
ובואו לא נפספס פרט חשוב: גם משה, גדול מנהיגי עמנו, לא יכול היה לעשות זאת לבד.
הוא נזקק לאהרון ולחור שתמכו בידיו.
אנחנו צריכים זה את זה,
כדי שיהיו ידינו אמונה,
עד בוא השמש.
שבת שלום!
