ההתעקשות של איראן לשמור על תגובתה למסר של טראמפ "עמומה" ו"עקיפה" דרך עומאן חושפת משבר כפול: פחד ומבוכה.
פחד מהממסד האיראני הקשוח, הרואה בכל דיאלוג עם רוצחו של סולימאני בגידה בדמם ובנאמנותם, ומהמבוכה להיראות חלש מול עם רעב ונצור הצופה במשטר מתכווץ תחת לחץ אמריקאי.
המשטר יודע שהודאה פומבית במשא ומתן עם טראמפ יהיה סיוט קיומי; הקשוחים יאשימו אותו במכירת המהפכה, ויריביו מבית ומחוץ ישמחו.
לכן הוא פונה לדיפלומטיה סודית, כמו מישהו שמנסה לנהל משא ומתן על ברכיו מבלי שאף אחד יראה אותו.
עמימות, אם כן, אינה "טקטיקה דיפלומטית", אלא מגן פוליטי מפני התקוממות פנימית או מרד פוטנציאליים מתוך המשמר עצמו.
תגובתה של טהראן אינה של מדינה בטוחה בעצמה, אלא של משטר שחושש מהתמוטטותו המוסרית לפני התמוטטותו הפיזית.
