אתמול, יחד עם רעייתי שרה, פגשנו את שורדי השואה שהדליקו את שש המשואות בטקס הממלכתי ביד ושם.
שמענו מהם את סיפוריהם – סיפורי גבורה, תושייה וניצחון רוח האדם, שמהדהדים בלב האומה כולה.
במפגש אמרתי להם:
“הסיפורים האישיים שלכם הם גם הסיפור הקולקטיבי שלנו. בתוך האפלה הנוראה, הצלחתם לשמר את רסיסי החיים – ולהפוך אותם לכוח חיים עצום, שאִפשר לנו לבנות מחדש את הארץ ואת המדינה. לא היה עם שעבר שואה כזו – ולא היה עם שקם כך לתחייה.”
היום אני פוגש את הדור שממשיך את דרככם – הנכדים והנינים. אני פוגש אותם בלחימה בעזה, בגבול הצפון, בגבורה ובעוצמה. הם אולי לא מכירים את כל שמות המקומות, אבל הם יודעים בדיוק על מה הם נלחמים – על עתיד העם היהודי, על קיומנו.
אנחנו לא מחפשים שיאהבו אותנו – אנחנו דורשים שיכבדו אותנו.
היסטוריון אחד אמר פעם שהיהודים הם “מאובן”. אתם, בשורש חייכם, הוכחתם לו אחרת – לא רק שלא נעלמנו, אלא חזרנו לחיים, חזרנו להילחם, חזרנו לנצח.
רעייתי שרה, ששמעה את סיפוריהם, אמרה:
“אין דבר מעורר השראה יותר מהתושייה והכוחות שמצאתם כילדים בשואה. זו גבורה שקטה, עוצמתית, שלא תסולא בפז.”
עם זיכרון העבר – נמשיך לבנות עתיד בטוח.
יהי זכר הנספים ברוך.
יהי כבוד השורדים נצור לעד.
