סמכות ללא אחריות
היום רונן בר אמור להגיש תצהיר מטעמו שבו הוא יזרוק מן הסתם רפש כלפי הממונה עליו, ראש הממשלה. בינתיים אנחנו מצויים במצב הזוי שבו ראש המליציה של הכוחות החשאיים בר רואה את עצמו כפוף לריבון ביוריסטוקרטיה – כלומר, ליצחק עמית ולא לממשלת ישראל. וכאשר עו"ד ציון אמיר הזהיר את עמית שהוא ישא באחריות על תוצאות ביטחוניות שליליות שנובעות ממצב דברים עקום כל כך דמוקרטית (שעמית כופה על ראש הממשלה לעבוד עם ראש השב"כ הכושל ביותר בתולדות המדינה ללא טיפת אמון, וכאשר גם לאמריקאים אין אמון בו והם לא עובדים איתו) – אז עמית נזף בו בסגנון "השיפוטי" המוכר: "האם אדוני מהלך אימים על בית המשפט?".
וכמובן שעמית מיהר לחדד את הנקודה הזו - שלבג"ץ אין טיפת אחריות על הבלגן שיצר - בהחלטת הביניים שהוציא שבה דחה את בקשת המדינה לזרז את מתן ההחלטה לאור הפגיעה בביטחון המדינה. עמית, ברק ארז, וסולברג טרחו להבהיר: שהם בסך הכל מממשים את החוק. הם לא נושאים באחריות לכך. [דרך אגב, החוק אומר לראש הממשלה יש סמכות שיקול דעתית נרחבת לפטר, זה שאתם – השופטים – עיקמתם את החוק למטרות פוליטיות, זו כבר בעיה מסוג אחר]
התופעה הזו של בריחה מאחריות של בג"ץ מכל ההתערבויות שלו בתחום הביטחוני איננה תופעה חדשה. לאחר השבעה באוקטובר בג"ץ מיהר לברוח מאחריות לקריסת הפרימטר ולהוראות הפתיחה באש המבלבלות בגבול עזה (שהטנקיסט האומלל שראה עזתים צועדים בהמוניהם לקיבוצי העוטף כדי לאנוס ולערוף ראשים של בני ובנות עמנו, הוא לא ירה עליהם כי הם היו לבושים אזרחית והוא לא ראה כלי נשק עליהם). העתירה אמנם "טכנית" נדחתה אבל זה קרה רק לאחר שהפרקליטות הצהירה על הוראות פתיחה באש מחמירות, וגם לאחר מקצה שיפורים לעמדת המדינה שעשו מלצר וחיות, בצורה שאיננה אתית. הרי הם דחו את העתירה, הם לא השפיעו כלל על התוצאה שלה. איזו היתממות מביכה...
בנוסף, פרופ' יואב דותן חקר עוד פרקטיקה של היוריסטוקרטיה שנהגה בעבר – קיום הליכי "קדם בג"ץ" – הליכים שאין להם זכר בחוק ונוצרו כדי להעביר כמה שיותר כוח למחלקת הבג"צים שהפעילה דה פקטו כוח שלטוני ולחץ על הרשויות להתיישר לפי מה שהיא מעריכה יהיה צפוי להיות מוכרע בבג"ץ. דחינו את העתירה, חוזרים ואומרים השופטים באופן מביך, מה אתם רוצים מאיתנו? לנו השופטים אין טיפת אחריות לכל הסמכות שלקחנו לעצמנו.
בשנת 2022 כשאהרן ברק הוציא לאור את ספרו על "המידתיות" (דוקטרינה שתכליתה להעביר כוח מהנבחרים אל השופטים), התבקשתי להציג מאמר מפרי עטי באירוע לכבוד הספר שהתקיים באוניברסיטת רייכמן. במאמר הצגתי את הגישה של ברק, שכיניתי אותה (בעקבות מחקרי עם פרופ' עידו פורת) – "תרבות ההצדקה", כלומר שתרבות המחייבת את המדינה להצדיק כל מה שהיא עושה בפני השופט. זו היתה הרצאה הסברית ותיאורית, אבל סיימתי את ההרצאה במילים הבאות שהן אזהרה נורמטיבית לגבי העתיד:
"וכך דווקא מי שאינו מעוניין ב"חורים שחורים" עלול למצוא את עצמו בסופו של יום דווקא בריק (vaccum) של חוסר אחריות."
הדברים נאמרו בפני אהרן ברק, אוריאל רייכמן, ושאר הגווארדיה הותיקה של היוריסטוקרטיה הישראלית. כיום כולנו מבינים עד כמה האזהרה הזו היתה מדויקת להכאיב.
