יובל בלומברג
נכתוב שוב את מה שהיה אמור להיות מובן מאליו לאחר האסון הגדול של השביעי באוקטובר:
את המלחמה הזו אין שום אפשרות להפסיק ללא הכרעת מוחלטת של הטרור הפלסטינאצי בעזה.
המחנה שמאשים את נתניהו באחריות לטבח הוא אותו מחנה שדוחף כעת לסיום המלחמה כאשר החמאס נותר על כנו, פעולה שמשמעותה הכשרת הקרקע לטבח הבא. וזה קיצור תולדותיהם בעשרות השנים האחרונות.
יד אחת מחרבנת את מצבה הבטחוני של מדינת ישראל באמצעות מהלכים מופקרים וחסרי אחריות, והיד השניה, בעזות פנים שאי אפשר לתפוס, מתנופפת באוויר ומאשימה את המתנגדים להם (בזמן אמת) בתוצאות המהלכים המופקרים שהם עצמם הובילו.
הפרקטיקה הבלתי נסבלת הזו חוזרת על עצמה כבר עשרות שנים. שוב הם מטיפים למהלכים שתוצאתם האפשרית היחידה היא קטסטרופה בטחונית, שוב הם זורעים את הרוח, וכשתגיע הסופה הצפויה לחלוטין, הם יעמדו שם בעזות הפנים הרגילה ויטיפו מוסר לאלה שלא הצליחו למנוע את האסון שהם אחראים לו במעשיהם.
זו קבוצה שחיה רק בהווה. אין בתפיסת עולמה לא עבר ולא עתיד. אין לה שום תחושת אחריות כלפי מעשיהם בעבר, ולכן גם אין בתוכה את האפשרות לקיים חשבון נפש אידיאולוגי-פוליטי-פנימי. אולם אם מהעבר הם מתעלמים, העתיד בכלל לא קיים כמשהו קונקרטי הנובע מתוך הפעולות שהם דוחפים אליהם היום.
מבחינתם, בזמן הווה, העתיד היחיד האפשרי הוא רק התגשמות של אחת ההזיות המנותקות שלהם, וכאשר ההתרסקות הצפויה מגיעה, האשמים היחידים בכישלון הם יריביהם הפוליטיים. ובשום פנים ואופן לא המעשים אליהם הם הטיפו, יזמו או דחפו לביצועם בעבר.
כאשר ההווה הוא הזמן היחיד שיש לו משמעות,
הקמפיינים האינפנטיליים שפונים אל הרגש, נקיים מכל אלמנט של חשיבה רציונלית המשקללת לתוכה את התוצאות האפשריות של פעולות חסרות אחריות שיתבצעו בהווה.
יש לנו כיום 59 חטופים, 35 מהם הוכרזו מתים באופן רישמי, ומעשרים חטופים התקבלו אותות חיים. האם אנחנו בנויים לעוד 200 חטופים או אולי לעוד 500 חטופים?
הרי אין שום ספק שזה מה שצפוי לנו בעתיד הלא רחוק אם המלחמה תיפסק כעת ״כדי להציל את החטופים״. מעבר לכך, איזו סיבה יש לחמאס לוותר על חטוף אחד אפילו, אם לא האיום הקיומי עליהם שנוצר רק באמצעות לחץ צבאי?
הפסקת המלחמה כעת היא גזר דין מוות לחטופים שנותרו מאחור. רק איום פיזי אמיתי ומוחשי על חייהם של מנהיגי החמאס, ביחד עם איבוד שטח מתמיד, הפסקת הסיוע שמוביל לאובדן שליטה באוכלוסיה ומכניסה אותם למצוקת מזומנים,
והמשך החרבה שיטתית של ערי הטרור ברצועה, נותנים לחטופים סיכוי לחזור. הפסקת המלחמה לפני השמדת החמאס ופירוז מוחלט של רצועת עזה, היא גזר דין מוות עתידי לתושבי העוטף ולמאות חטופים נוספים.
האם אין בשמאל הישראלי אנשים עם הגיון פשוט שמסוגלים להגיע לתובנות האלה לבד? כנראה שלא נותרו הרבה, אבל גם המעטים שנותרו מעדיפים את הנאמנות הסוציולוגית לשבט ואת הפוזיציה הפוליטית של הרלב״ת על פני דאגה לעתידנו הפיזי והצלת החטופים הנוכחיים ומניעת חטופים עתידיים.
