לא חשוב מאיזו זווית מסתכלים על הפרשה החדשה, ברור שהרקע לה הוא אי אמון חמור של איש שב"כ בראש השב"כ, רונן בר.
אותו עצור, שמאחוריו שנים רבות בשב"כ, ידע שהוא עושה מעשה חריג מאוד בהדלפה, אך סיכן את עצמו רק כי חשב שזה לתועלת הציבור. מדוע? כי כמו רבים בשירות הביטחון, הוא איבד אמון בראש הארגון, שנאחז בקרנות המזבח.
איש השב"כ נהג כמו הנגד, ארי רוזנפלד, שראה כי מידע מודיעיני חיוני מוסתר מראש הממשלה, ולכן שבר גם הוא את הכללים – תוך סיכון עצמי לטובת המדינה - ודאג להעביר את המידע לנתניהו.
שני אלה נחקרים, משום שאת ההדלפות שלהם המערכת - זו שלפעמים נקראת דיפ סטייט, והכוונה היא לשילוב בין שב"כ לגורמים במערכת אכיפת החוק - בחרה לחקור.
זאת בשעה שאינספור הדלפות אחרות, שפגעו בבירור בביטחון המדינה, לא נחקרו עד היום. החל מהדלפת העמדות הישראליות במו"מ לשחרור החטופים בתחילת המלחמה, אשר בבירור החלישו את עמדת המיקוח של ישראל ופגעו בהחזרת אחינו. המשך, בהדלפה על מבצע הביפרים המתקרב נגד חיזבאללה. וכלה, בכאילו חקירה שנערכה לח"כ גלעד קריב, לאחר ששבר את כללי הכנסת והוציא מידע מוועדת משנה של ועחו"ב. במקרה זה, יו"ר הכנסת בכבודו ובעצמו הגיש את התלונה, ועדיין המערכת לא עושה שום דבר ממשי. באמצע היו לנו את המעצר, החקירה וההדחה השערורייתיים של אבישי מועלם, ועוד אלף פרשיות אחרות.
בר, שנכשל כישלון מוחץ במשימתו הבסיסית להגן על אזרחי ישראל, מסרב להבין את מה שכל בר דעת מבין. עליו ללכת הביתה לאלתר.
בהרב מיארה הכושלת, שפעם אחר פעם ניגפת בבג"ץ, משלבת ידיים עם בר, בניסיון נואש לכפות בכוח אמון שלעולם לא ישוב בו ובה.
וכך ביחד, הם מורידים אלי שאול גם את מעט האמון שנותר בשב"כ וגם במערכת המשפטית.
עיניים להם ולא יראו.
