הקשבתי לחלק מהדיון בבג"ץ, בעיקר לעותרים שתומכים בפיטורי רונן בר. מכולם הרטיט את ליבי האב השכול, ידידי עו"ד איציק בונצל, שלאחר שהוצא מהאולם בכוח חזר כעו"ד הודות למחווה של ידידי עו"ד אפרים דימרי המחונן.
בונצל פנה ללב השופטים וביקש /דרש מהם להפסיק את ההתקוטטות שראש השב"כ הכושל גורר אותנו אליה. הוא הכיר באחריותו לכשל הנורא, זעק בונצל, אז שיעשה את הדבר הנכון ויילך, במקום להאחז בקרנות המזבח ולהרבות מריבה בתוכנו.
התחלתי להאזין לדבריו של עו"ד אליעד שרגא, ואודה על האמת, נשברתי. איך אפשר להאזין לשילוב של חנופה עיוורת לבית המשפט, הסתה מתובלת בדברי דיבה, ועירוב נושאים שאינם קשורים לדיון? והכל ברצף בלתי נגמר כשנראה שהשופטים פשוט לא עוצרים בעדו לדבר כמו כל יתר עורכי הדין יחד. הם בודאי נהנים מדבריו.
אלא שבאופן פרדוקסלי שאבתי גם נחת מדברי שרגא. הוא מדבר שאנו כפסע מהתהום, ומכיוון שהתהום שלו היא סוף עידן היוריסטיקרטיה, הרי שכל אזרח צריך להבין שהתהום שלו היא שיא הדמוקרטיה. ולכן, נקווה ששרגא צודק באזהרותיו ואכן נגיע למקום שהוא הכי פחות רוצה בו.
לתשומת לב השופטים.
