אני חושב לאחרונה רבות על האחריות שלנו לטבח.
בהקשר הזה, הביטוי שמזקק את המחשבה הקולקטיבית לפני הטבח הוא ״רצח מזעזע״. כשבני משפחת פוגל, בהם תינוקת בת 11 חודש נרצחה בסכינים עם שני אחיה הילדים ושני הוריה באיתמר, הזדעזעו כולם.
אבל הביטוי ״רצח מזעזע״ מניח שיש רצח שאינו מזעזע. שיש רצח יותר קביל. כזה שלא מחייב לשבור את הכללים.
כשמאות אזרחי ישראל נרצחו מרקטות זה לא היה ״מזעזע״ אלא נתפס כחלק ממהלך עניינים רגיל. אנחנו פועלים, הם יורים. לפעמים, כשהיה מדובר בדניאל טרגרמן המתוק בן ה-4.5 או בעידו אביגיל בן החמש הזדעזענו לגמרי - וחזרנו לשגרה.
מבלי להוריד מילימטר מאחריות ההנהגה והצבא - אנחנו אלה שהיינו אמורים להבין עם מה אנחנו מתמודדים ולצאת לרחובות בזעם.
אבל כהו עינינו ולא ראינו שהפער היחיד בין גורל משפחת פוגל באיתמר ורצח ילדי משפחת הרן בנהריה וטבח הילדים במעלות לבין כל היתר הוא בסך הכל ביכולת. הרקטות היו התחליף הזמני לשיסוף בסכינים, והחיילים שנפלו - תחליף זמני עד לרצח של תינוקות זכים ג׳ינג׳יים.
לולא קומץ חיילים ואזרחים גיבורים, זה היה גורלם של עוד הרבה ילדים. לולא צה״ל זה יהיה גורל כולנו. יש בעזה ולא רק בה רבים מאוד שבעיניהם אריאל וכפיר הם ״אסירי הכיבוש״, וטוב שנרצחו.
אלה השכנים שלנו וזו תרבותם האפלה, יש שם רבים מספור שהם עם רצח שלא מפחד מדרך ארוכה.
האחריות היא עלינו שהדחקנו.
