1. קטאר היא לא מדינת אויב. ישראלים רבים עושים איתה עסקים, וזה חוקי. וכנראה העסקים הם לא מכירת בוץ מים המלח לקטארים. אפשר לשנוא אותה ולתעב אותה, וגם את כלי התעמולה שהיא מייצאת לעולם, אבל היא לא מדינת אויב, והיא בת ברית אסטרטגית-בטחונית של ארצות הברית, גם בהקשר של מדינת ישראל.
2. מותר כאמור לעשות איתה עסקים. אבל זה דורש גילוי ובדיקת ניגוד עניינים. עו״ד יוסי בנקל, לדוגמה, מייצג את הקטארים, ובמקביל שימש ועדיין משמש כחבר בצוות המו״מ של ישראל מול הקטארים. המידע הזה ידוע לגורמים הרלוונטיים, והם החליטו שאין ניגוד עניינים המונע ממנו להמשיך לעשות מילואים בצוות המו״מ.
3. גם פעולות לגיטימיות של לשכת רה״מ יכולות להיות פליליות אם מתברר שלאנשים הרלוונטיים היו גם אינטרסים כלכליים כאלה ואחרים מול קטאר, שלא גולוּ.
עצם זה שגורם ישראלי מתדרך עיתונאי על החשיבות של קטאר לא הופך אותו לסוכן קטארי. לאורך התקופה, ישראל התחנפה פעמים רבות לקטארים. וגם האמריקאים. זה לא הופך את כל המתחנפים לסוכנים קטאריים ובוגדים, אלא למדינאים.
4. לכן כל השאלה היא האם היו עסקים נסתרים, והאם העסקים הנסתרים העמידו את העוסקים במצב של ניגוד אינטרסים בין טובת המדינה לבין טובת הקטארים.
5. אני מזכיר את פרשת הסחיטה המינית על ידי בכירים ביותר בלשכת רה״מ, כולל פשיטה לילית על לשכת רה״מ - שהתבררה כעורבא פרח, והיועמ״שית נאלצה לקפל את האירוע עם פתיחתו. כדאי לנשום עמוק ולהמתין. לא חייבים לנקוט עמדה כשהפרטים לא ידועים. וכל שכן שלא חכם לקפוץ ישר למסקנות הכי מרחיקות לכת על ״בגידה״.
6. מנהל תקין הוא לא דבר שצריך לזלזל בו. כל הערוצים העוקפים הם מתכון להסתבכות לכל המעורבים בדבר. אם היו מעסיקים את פלדשטיין בדרך המלך, ואם היו נפרדים ממנו כידידים לאחר שלא עבר את הסיווג הביטחוני, ואם היחסים בין ראש הממשלה לבין שר הביטחון שלו היו קרובים להיות תקינים או אפילו סבירים מינוס - כל הפרשה של פלדשטיין ושל רוזנפלד הייתה נמנעת.
